זלמן חניאן הוא יליד 6.5.77, איראן, אשר עלה לישראל וקבל אזרחות ישראלית ביום 1.6.95. חניאן מתגורר בעיר בת ים, בשכונה בה מתגוררים עולים רבים מאיראן, ועל כן עד היום טרם למד את השפה העברית על בוריה, והוא אינו כותב וקורא עברית כלל.

עד ליום 1.5.96 לא התיצב חניאן אף לא לצו אחד מצוי ההתיצבות לרישום שנשלחו לו, שבעה במספר, ארבעה מתוכם בדואר רשום. כל צוי ההתיצבות נשלחו לכתובתו הרשומה של חניאן במרשם האוכלוסין.

ביום 1.5.96 התיצב חניאן בלשכת הגיוס, שכן בקש לקבל אישור יציאה לחו"ל לצורך טיול. בו ביום החלו הליכי רישום, בדיקות ומיון מזורזים בענינו של חניאן, ומאותו יום ואילך התיצב חניאן כחוק לכל הצוים שנשלחו אליו. במהלך החודשים שלאחר יום 1.5.96 רואין חניאן מספר פעמים והצביע על קשיי הפרנסה שלו ושל משפחתו, וכי בינתיים הוא נאלץ לעבוד למחיתו בחברת שמירה.

מיום 1.5.96 החלה סדרה ארוכה ביותר של בדיקות רפואיות בענינו של חניאן, עד שביום 10.3.97 (!) נמצא חניאן בלתי כשר ארעית לשירות בטחון לתקופה של 12 חודשים. ביום 9.6.98 נמצא חניאן שוב בלתי כשר ארעית לשירות, הפעם לתקופה של חודשיים, וביום 9.8.98 נמצא כשר לשירות בטחון, וניתן לו צו גיוס לשירות סדיר בן 36 חודשים ליום 23.8.98.

יצוין, כי בין יום 11.3.98 לבין יום 14.5.98 לא טופל כלל ענינו של חניאן על ידי לשכת הגיוס.

הסתבר, כי ביום 11.3.98 הורה שר הבטחון לרמטכ"ל להשהות את הליכי הטיפול לקראת גיוס לשירות סדיר של כל העולים החדשים שעלו ארצה בשנים 1995 - 1997 בששה חודשים, וזאת בשל מקרה בו שלח מיועד לשירות בטחון, עולה חדש, יד בנפשו, ומשפחתו טענה כי הדבר היה בשל יחס נוקשה של רשויות הגיוס, וזאת עד שתסתים בדיקת ועדה שמינה השר בפרשה. הרמטכ"ל סרב לפעול בהתאם להנחיה זו, ועכב את הליכי גיוסם של העולים החדשים בחודשיים בלבד, עד שנסתימה בדיקה פנימית במערכת הגיוס, והופקו הלקחים המתאימים.

ביום 1.2.98 נעשתה פניה לחניאן מלשכת הגיוס להצטרף לקורס נהיגה במשאית על חשבון הצבא בטרם גיוסו. בו ביום, הסכים חניאן להצעה, וחתם על בקשה לדחית גיוסו בששה חודשים לצורך מעבר הקורס וכן על התחיבות כי אם יחזור בו מהסכמתו יחולט על ידי שלטונות הצבא ערבון שהפקיד בסך 1,000 ש"ח. התחיבות זו נדרשה מחניאן בהתאם להוראות הפנים צבאיות החלות בצבא - הוראות קבע למתקני אכ"א, שהן בעלות מעמד של פקודות כלליות אחרות לפי סעיף 2א לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955. יומיים לאחר מכן, ביום 3.2.98, ניחם חניאן על הסכמתו להשתתף בקורס הנהיגה, ובקש לבטל את השתתפותו בקורס ואת דחית הגיוס שניתנה לו. ביום 4.2.98 החליט מפקד לשכת הגיוס לבטל את דחית הגיוס והורה על חילוט הערבון שהפקיד חניאן.

ביום 10.8.98, לאחר שקבל את צו הגיוס יום קודם לכן, התיצב חניאן בלשכת הגיוס והגיש בקשה לפטור משירות בטחון מטעמי מצפון, בטענה כי הוא סרבן מלחמה (פציפיסט) וכי אין הוא מוכן להתגיס כלל לשירות צבאי, מה גם שהשירות הצבאי מגביל את חירות הפרט ומבוצע במסגרת כופה.

השאלות

מה הדין במחלוקת בין שר הבטחון לרמטכ"ל בסוגית עיכוב הליכי גיוסם של העולים החדשים.

האם חילוט הערבון שהופקד על ידי חניאן הוא חוקי.

האם צו הגיוס שניתן לחניאן חוקי, פרט להיבט צוי הפוקד הכללי.

האם צו הגיוס שניתן לחניאן כשר לפי צוי הפוקד הכללי, בהנחה שהתקופה הראשונה בה נמצא בלתי כשר ארעית לשירות איננה בלתי נמנית לצורך סעיף 20 לחוק שירות בטחון.

מה דין בקשתו של חניאן לפטור משירות בטחון מטעמי מצפון.

מהי מידת חוקיותו של צו קריאה לשירות מילואים בן 40 ימים ליום 1.6.99, למטרת שמירות וסיורים לאורך מוצבי הגבול בערבה, משימה שאיננה מוגדרת כתעסוקה מבצעית בפקודות הצבא, כמשמעותן בחוק השיפוט הצבאי. האם תשתנה התשובה אם צו המילואים הוא ליום 1.6.01.

לאור סעיפים 21 - 26א לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986, מה מידת תוקפם המשפטית של הסדרי השירות במסגרת הנח"ל, על פיהם נשלחים חברי גרעיני נח"ל, במהלך שירותם הסדיר, לבצע משימות חקלאיות התישבותיות.

שאלה 1

ביחסים בין הממשלה, ראש הממשלה, שר הבטחון והרמטכ"ל והצבא, ובמיוחד ביחסי שר הבטחון - רמטכ"ל, באה לידי ביטוי חולשתו של חוק יסוד: הצבא, וביתר פירוט שאלת פרשנותו של 3(ב) לחוק היסוד והיקף היותו של הרמטכ"ל "כפוף" לשר הבטחון.

כידוע, פרשנותו המקובלת של חוק יסוד: הצבא הינה כי הממשלה רשאית להורות לרמטכ"ל כיצד לפעול בכל תחום ובכל עומק ורובד של קבלת ההחלטות ושל ביצוען. עם זאת, במקרה זה אין עולה שאלה זו, שכן אין מדובר במחלוקת בדבר ביצועה של הוראת הממשלה על ידי הצבא מלכתחילה, אלא עולה שאלת יחסי שר הבטחון אל מול הרמטכ"ל והשפעתה של החלטת הממשלה המקדמית באותה סוגיה.

את הדיון במחלוקת בין שר הבטחון לרמטכ"ל ניתן לפרוש לשלושה ראשים, בהתאם לשלוש הגישות המקובלות לפרשנותו של סעיף 3(ב) לחוק יסוד: הצבא: גישת הכפיפות המוחלטת, גישת הכפיפות היחסית, וגישת הכפיפות האסטרטגית. בהתאם לשתי הגישות הראשונות, נראה כי על הרמטכ"ל לציית לשר הבטחון, ואילו לפי גישת הכפיפות האסטרטגית, נראה כי עסקינן בסוגיה שהיא בגדר ענין מנהלי שוטף, ולא ענין מדיני, ועל כן לכאורה הדין עם הרמטכ"ל.

ואולם, ניתוח הסוגיה בכלי פרשנותו של חוק יסוד: הצבא לבדם מחטיא את המטרה המשפטית, שהרי בנסיבות הענין עסקינן בהוראה שניתנה על פי דין פרטני, הלא הוא חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986.

החלטת שר הבטחון בדבר עיכוב הטיפול לקראת גיוס לשירות סדיר נשענת, מבחינה משפטית, על שלוש הוראות מרכזיות בחוק שירות בטחון: הסמכות לקרוא למיועד לשירות בטחון לרישום (סעיף 3 לחוק), הסמכות לקרוא לבדיקות רפואיות (סעיף 5 לחוק), והסמכות לקרוא ליוצא צבא לשירות סדיר (סעיף 13 לחוק). בכל שלוש ההוראות, המוסמך הינו פוקד, שהוא מי שמינה שר הבטחון להיות פוקד (סעיף 50 לחוק).

יצוין, כי אין החלטת שר הבטחון יכולה להשען על הוראת סעיף 36(3) לחוק שירות בטחון, העוסקת בדחית התיצבות לרישום, לבדיקות או לשירות (לרבות שירות סדיר), שכן הפעלת סמכות השר מותנית בבקשה מתאימה של המיועד לשירות בטחון או של יוצא הצבא.

במצב דברים זה, קימת היררכיה ברורה בין הוראות שר הבטחון לבין פעולות הפוקדים במערכת הגיוס, ועל כן הוראת שר הבטחון בענין היקף תקופת הפסקת הטיפול בענינם של עולים חדשים במערכת הגיוס היא שתגבר.

דברים אלה יפים גם אם שר הבטחון מינה את הרמטכ"ל לפוקד ואף אצל לו את סמכויותיו לפי חוק שירות בטחון, כולן או חלקן, שכן גם במקרה כזה הרי עדין בראש פירמידת הסמכויות של חוק שירות בטחון עומד שר הבטחון, ואין מעמד להחלטות הרמטכ"ל המנוגדות להחלטות שר הבטחון בסוגיות של חוק שירות בטחון (שאלה אחרת, מענינת יותר, נוגעת לסמכותו של הרמטכ"ל ליתן הוראות לפוקדים לפי חוק שירות בטחון (מפקדי לשכות גיוס), כאשר אין הוראה אחרת של שר הבטחון, אך בהיותה חורגת מגבולות השאלה לא נעסוק בה).

משמעות הדברים היא, כי לנוכח קיומן של הוראות חוק מפורשות המקבעות את הסמכות בענין הטיפול במיועדים לשירות בטחון בידי שר הבטחון או מי שמונו (פוקדים) או הוסמכו (בדרך של אצילת סמכויות) על ידו, הרי שאין נפקות למחלוקת הכללית בדבר סמכויות הרמטכ"ל לעומת סמכויות שר הבטחון, והרמטכ"ל חייב היה להעביר הלאה את הוראות שר הבטחון בדבר העיכוב בטיפול לקראת גיוס של עולים חדשים, ויתכן, לנוכח מבנה מערכות ההסמכה שבחוק שירות בטחון, כי שר הבטחון אף רשאי היה להעביר הוראות ישירות אל הפוקדים.

השאלות העיקריות הנוגעות לחוקיות צו הגיוס שנשלח לחניאן הן שתים: כשרות צו הגיוס שנשלח לו מבחינת המועד שנקבע על פיו להתיצבות לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986, ואורך השירות הסדיר שנקבע בצו.

הסוגיה הראשונה העולה לדיון בכל הנוגע לכשרות צו הגיוס שנשלח לחניאן לפי סעיף 20 לחוק היא שאלת חישוב גילו על פי סעיף 2 לחוק שירות בטחון.

על פי דרך חישוב הגילים הקבועה בסעיף 2 לחוק שירות בטחון, יחושב גילו של חניאן לפי הלוח העברי, ובהתאם לחזקות הקבועות בסעיף לענין מועד הגיעו לגיל הנוגע לענין (בהקשר בו עסקינן - גיל 18).

תאריך לידתו של חניאן מביא למסקנה כי חניאן נולד בגין א' בניסן התשל"ז ולפני א' בתשרי התשל"ח, ועל כן יראו אותו כמי שנולד ביום א' בניסן התשל"ז והגיע לגיל 18 שנה ביום א' בניסן התשנ"ה.

א' בניסן התשנ"ה חל ביום 1.4.95, וכאמור, ביום זה מלאו לחניאן 18 שנה לפי חוק שירות בטחון זה מכבר.

מכאן, כי במועד עליתו ארצה היה חניאן בגיל העולה על 18 שנים, ולפיכך היה המועד האחרון לגיוסו לפי סעיף 20 לחוק עשרים וארבעה חודשים מיום הגיעו לישראל, כאשר חודשים אלה יחושבו לפי הלוח הגריגוריאני (חוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, וכן ענין רובין).

התוצאה היא, כי המועד האחרון להתיצבותו של חניאן לשירות סדיר צריך היה להיות 1.4.95 (סעיף 20(א)(2) לחוק שירות בטחון).

אין ספק, כי המועד לגיוס שנקבע לחניאן על פי צו הגיוס האישי - 23.8.98 - הוא באיחור לעומת המועד האחרון לכאורה לגיוסו לכאורה לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון - 1.6.97 (שנתיים לאחר עליתו לישראל.

עולה השאלה, האם ניתן לבסס את קריאתו של חניאן לשירות סדיר על הטענה, כי האשם הרובץ לפתחו בענין העיכובים בהליכים לקראת גיוס בענינו, יחד עם התקופות בהן היה בלתי כשר ארעית לשירות, מצדיק את אי מניתן של תקופות העיכובים במירוץ 24 החודשים לקראת גיוס לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק.

בפסיקה הותיקה (ענין רבי, ענין מכביאן), ניתן למצוא את הפרשנות לפיה תקופות של אי התיצבות ועיכוב הליכי הגיוס לא יבואו במנין 24 החודשים לגיוס לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק כענין סטטוטורי, בהתאם לפרשנות שנתן בית המשפט העליון לסעיף 49 לחוק שירות בטחון, על פיה מי שמכעב את גיוסו בכך שהוא מעכב את השלמת הבדיקות הרפואיות, ממשיכה לחול עליו בלא הגבלת זמן הן החובה להבדק והן החובה התלויה בה - לשרת שירות סדיר אם ימצא כשר רפואית לשירות בטחון. ואולם, פרשנות זו ניתנה בטרם נחקק סעיף 12 לחוק שירות בטחון, המאפשר גיוס לשירות סדיר גם בלא השלמת הבדיקות הרפואיות, ועל כן לא ברור מה תוקפה כיום (סעיף 12 שולב בחוק שירות בטחון רק בשנת 1959, ובנוסחו דהיום - רק בשנת 1971).

בפסיקה החדישה יותר (ענין רובין, ענין אברהמי) נמצא כי בית המשפט העליון לא הכיר בתקופות בהן עיכב מלש"ב באשמו את הליכי גיוסו כתקופות בהן נמשך מירוץ 24 החודשים לגיוס לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון, אך לא קבע כי תקופות אלה יהיו תקופות בלתי נמנות, אלא קבע כי כך הוא על יסוד דיני נקיון הכפיים ותום הלב הנוהגים בבג"ץ.

התוצאה המצטברת של פסקי הדין בענין רובין ובענין אברהמי היא, כי מעבר לתקופות הקבועות בחוק עצמו בהן אין ממשיך מירוץ 24 החודשים לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון להמנות (למשל - תקופות של אי כשירות ארעית לשירות, כקבוע בסעיף 20(ג)), לא יוכל מלש"ב להסתמך על עיכובים שנוצרו בהליכי גיוסו ואשר הביאו את מועד גיוסו בסופו של דבר אל מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 20 לחוק, אם עיכובים אלה נוצרו באשמו, ביוזמתו, או מסיבות התלויות בו, וזאת במובן זה כי עתירה של מלש"ב כאמור לבג"ץ בטענה כי חלף המועד לגיוסו לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון, תדחה בעילה העדר נקיון כפיים (ענין אברהמי) יש לזכור, עם זאת, כי בהערת אגב בענין רובין, קבע השופט מצא כי אי התיצבות לבדיקות רפואיות ספק אם תפסיק את מירוץ 24 החודשים לפי סעיף 20 לחוק, שכן בידי רשויות הגיוס להפסיק את ההשתמטות בכל עת, בהוצאת צו גיוס לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק.

גם אם נניח כי כל תקופת העיכוב מיום בו נדרש לראשונה חניאן להתיצב בלשכת הגיוס ועד שהתיצב בפועל (1.6.95 - 1.5.96) תזקף לרעתו, הרי שלמעשה המועד האחרון לגיוסו יהיה לא יום 1.6.97, אלא יום 1.6.98, וגם כך צו הגיוס שהוצא לו לא יהיה תקף בלא תקופות אי הכשירות הארעית, שידונו מיד להלן. יצוין, כי הנחה זו מיטיבה כשלעצמה עד מאוד עם מערכת הגיוס, שכן אין ספק כי יהיה זה בלתי סביר לטעון, למשל, כי משך הזמן שמיום עליתו של חניאן ארצה ועד ליום בו לא התיצב לצו הראשון שנשלח לו, שהיה בכל מקרה מספר חודשים לאחר מכן, יזקף גם הוא לרעתו.

"לזכותה" של מערכת הגיוס עומדות גם שתי תקופות בהן היה בלתי כשר ארעית לשירות, בהיקף כולל של ארבעה עשר חודשים, שאינן נמנות לכאורה במנין 24 החודשים לגיוסו לשירות סדיר, בהתאם לסעיף 20(ג) לחוק. ואולם, פרשנות זו לסעיף 20(ג), היא הפרשנות המרחיבה, היא רק פרשנות אחת. פרשנות אחרת של סעיף 20(ג), היא הפרשנות המצמצמת, גורסת כי בכל פעם שנמצא מיועד לשירות בטחון בלתי כשר ארעית לשירות, מתחילה התקופה שאינה נמנית במירוץ 24 החודשים לפי סעיף 20(א) להמנות מחדש, כלומר, במקרה בו עסקינן, תקופת אי הכשירות הארעית שאיננה באה במנין "לרעתו" של חניאן היא בת חודשיים בלבד. משמעותה של גישה פרשנית אחרונה זו היא, כי גם בהנחות המיטיבות ביותר עם מערכת הגיוס, היה המועד האחרון לגיוסו של חניאן לשירות סדיר 1.8.98, ומכיון שעל פי צו הגיוס היה עליו להתיצב לשירות סדיר רק ביום 23.8.98, הרי שצו הגיוס איננו חוקי.

נראה, על כן, כי מועד הגיוס שנקבע לחניאן בצו גיוס האישי שניתן לו אינו עומד בדרישות סעיף 20 לחוק שירות לפי הפרשנות המצמצמת לסעיף 20(ג) ועשוי לעמוד אך בדוחק בדרישות סעיף 20 לחוק לפי הפרשנות המרחיבה לסעיף 20(ג) לחוק, וגם זאת תוך הסתמכות רחבה על חוסר תום לב מצדו, אשר לנוכח התרשלותם של שלטונות הגיוס לא ברור עד כמה יהיה מוכן בית המשפט העליון לראות בו עילה לדחית פניה של חניאן לבג"ץ כנגד חוקיות צו הגיוס.

בהתאם להנחיות בדבר אורך השירות הסדיר לעולים חדשים, גיל ההגעה ארצה יחושב לפי הלוח הגריגוריאני.

חניאן הגיע ארצה לאחר שמלאו לא 18 שנה לפי דרך חישוב הגילים הקבועה בסעיף 2 לחוק שירות בטחון וגם לאחר שמלאו לו 18 שנה לפי הלוח הגריגוריאני, ולפיכך הוא זכאי להקלה לענין אורך שירותו הסדיר, וקריאתו לשירות סדיר בן 36 חודשים איננה תקינה: עליו לשרת שירות סדיר של 30 חודשים בלבד.

שאלה 5

התקופה להתיצבות לשירות סדיר

השאלות העיקריות הנוגעות לחוקיות צו הגיוס שנשלח לגולדנברג הן שתים: כשרות צו הגיוס שנשלח לו מבחינת המועד שנקבע על פיו להתיצבות לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון, ואורך השירות הסדיר שנקבע בצו.

הסוגיה הראשונה העולה לדיון בכל הנוגע לכשרות צו הגיוס שנשלח לגולדנברג לפי סעיף 20 לחוק היא שאלת חישוב גילו על פי סעיף 2 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו - 1986.

על פי דרך חישוב הגילים הקבועה בסעיף 2 לחוק שירות בטחון, יחושב גילו של גולדנברג לפי הלוח העברי, ובהתאם לחזקות הקבועות בסעיף לענין מועד הגיעו לגיל הנוגע לענין (בהקשר בו עסקינן - גיל 18).

תאריך לידתו של גולדנברג הוא בבירור אחרי א' בניסן התשל"ה ולפני א' בתשרי התשל"ו, ועל כן יראו את משה כמי בנולד ביום א' בניסן התשל"ה והגיע לגיל 18 שנה ביום א' בניסן התשנ"ג.

א' בניסן התשנ"ג חל ביום 23.3.93, וכאמור, ביום זה מלאו לגולדנברג 18 שנה לפי חוק שירות בטחון זה מכבר.

מכאן, כי במועד עליתו ארצה היה גולדנברג בגיל העולה על 18 שנים, כחישובו לפי חוק שירות בטחון, ולפיכך היה המועד האחרון לגיוסו לפי סעיף 20 לחוק עשרים וארבעה חודשים מיום הגיעו לישראל, כאשר חודשים אלה יחושבו לפי הלוח הגריגוריאני (חוק הפרשנות, התשמ"א - 1981, וכן ענין רובין).

התוצאה היא, כי המועד האחרון להתיצבותו של גולדנברג לשירות סדיר צריך היה להיות 18.6.95 (סעיף 20(א)(2) לחוק שירות בטחון).

אין ספק, כי המועד לגיוס שנקבע לגולדנברג על פי צו הגיוס האישי - 1.6.96 - הוא באיחור לעומת המועד האחרון לכאורה לגיוסו לכאורה לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון - 18.6.95.

עולה השאלה, האם ניתן לבסס את קריאתו של גולדנברג לשירות סדיר על הטענה, כי האשם הרובץ לפתחו בענין העיכובים בהליכים לקראת גיוס בענינו מצדיק את אי מניתן של תקופות העיכובים במירוץ 24 החודשים לקראת גיוס לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק (וראו במיוחד סעיף 20(ג)(6) לחוק, כפי שתוקן בחודש אוגוסט 2000).

דומה, כי תחולת ההסדר החדש שבסעיף 20(ג) לחוק שירות בטחון, ובמיוחד סעיף הסל - "סיבות הלויות במיועד לשירות בטחון" תפורש, כל עוד לא יקבע אחרת, לפי הפסיקה הקימת, אשר העמיקה חקור, כבר מאז שנות החמישים, באשמם של מיועדים לשירות בטחון כהצדקה לעצירת מנין 24 החודשים לגיוס לשירות בדיר לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון.

יצוין, אגב אורחא, שלנוכח המבנה החקיקתי של סעיף 20(ג) לחוק שירות בטחון, כתיקונו, נראה כי הפעלתו של סעיף 20(ג)(6) תהיה יפה רק באותם מקרים שאינם נכנסים לאחד מסעיפים המשנה הראשונים של סעיף 20(ג), דהינו, למשל, שעיכוב עקב אי התיצבות לבדיקה רפואית יטופל לפי סעיף 20(ג)(1) לחוק, ולא לפי סעיף 20(ג)(6) לחוק (ולדברים נודעת משמעות משפטית).

בפסיקה הישנה יותר (ענין רבי, ענין מכביאן), ניתן למצוא את הפרשנות לפיה אי מנין תקופות של אי התיצבות ועיכוב הליכי הגיוס לא תבוא במנין 24 החודשים לגיוס לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק כענין סטטוטורי, בהתאם לפרשנות שנתן בית המשפט העליון לסעיף 49 לחוק שירות בטחון. ואולם, פרשנות זו ניתנה בטרם נחקק סעיף 12 לחוק שירות בטחון, המאפשר גיוס לשירות סדיר גם בלא השלמת הבדיקות הרפואיות, ועל כן לא ברור מה תוקפה כיום (סעיף 12 שולב בחוק שירות בטחון רק לקראת סוף שנות החמישים, וגם אז במתכונת מצומצמת; בנוסחו דהיום שולב הסעיף בחוק שירות בטחון רק בתיקון בשנת 1971).

בפסיקה החדישה יותר (ענין רובין, ענין אברהמי, ענין יוחייב) נמצא כי בית המשפט העליון לא הכיר בתקופות בהן עיכב מלש"ב באשמו את הליכי גיוסו כתקופות בהן נמשך מירוץ 24 החודשים לגיוס לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון, אך לא קבע כי תקופות אלה יהיו תקופות בלתי נמנות, אלא קבע כי כך הוא על יסוד דיני נקיון הכפיים ותום הלב הנוהגים בבג"ץ.

התוצאה המצטברת של פסקי הדין בענין רובין ובענין אברהמי היא, כי מעבר לתקופות בהם אין ממשיך מירוץ 24 החודשים לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון להמנות (למשל - תקופות של אי כשירות ארעית לשירות, כקבוע בסעיף 20(ג)), לא יוכל מלש"ב להסתמך על עיכובים שנוצרו בהליכי גיוסו ואשר הביאו את מועד גיוסו בסופו של דבר אל מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 20 לחוק, אם עיכובים אלה נוצרו באשמו, ביוזמתו, או מסיבות התלויות בו.

תוצאה זו נובעת מכך, שעתירה של מלש"ב כאמור לבג"ץ בטענה כי חלף המועד לגיוסו לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון, תדחה בעילה העדר נקיון כפיים (ענין אברהמי) יש לזכור, עם זאת, כי בהערת אגב בענין רובין, קבע השופט מצא כי אי התיצבות לבדיקות רפואיות ספק אם תפסיק את מירוץ 24 החודשים לפי סעיף 20 לחוק, שכן בידי רשויות הגיוס להפסיק את ההשתמטות בכל עת, בהוצאת צו גיוס לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק.

אם נניח כי כל תקופת העיכוב מיום בו נדרש לראשונה גולדנברג להתיצב לבדיקות רפואיות ועד שהתיצב בפועל (1.11.94 - 1.11.95), הרי שלמעשה המועד האחרון לגיוסו יהיה לא יום 18.5.95, אלא יום 18.6.96, ועל כן צו הגיוס שהוצא לו, על פיו היה עליו להתיצב לשירות סדיר ביום 1.6.96 הוא חוקי ותקף. ואולם, לפי גישת הפסיקה החדשה, ספק אם ניתן יהיה להסתמך על חוסר תום לב וחוסר נקיון כפיים לרעתו של גולדנברג לגבי כל התקופה שמיום 1.11.94 (אי התיצבותו הראשונה) ועד ליום בו נקרא שנית לבדיקות רפואיות (2.10.95), שכן בתקופה זו לא טופל ענינו של ידי שלטונות הגיוס בשל רשלנות רבתי, ואין ספק שניתן היה להביא לגיוסו זמן רב קודם לכן.

יצוין, כי פי סעיף 20(ג)(1) לחוק שירות בטחון, כפי שתוקן בחודש אוגוסט 2000, תקופה שחלפה עקב אי התיצבותו של של מיועד לשירות בטחון לבדיקה רפואית לא תמנה במירוץ 24 החודשים לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון; ואולם, מעבר לבעית תחולתו של התיקון לחוק שירות בטחון על מקרים שלפני חקיקת התיקון (ראו להלן), קיים קושי משפטי מהותי בהפעלת הסעיף בהקשר זה, והוא טמון בדרישה שהתקופה שלא תמנה תהיה התקופה שחלפה "עקב" אי ההתיצבות, וענינו של גולדנברג יוכיח: עיקר הזמן שחלף לא נבע כלל "עקב" (קרי - בקשר סיבתי) אי התיצבותו של גולדנברג, אלא "עקב" כשלונה הרשלני של לשכת הגיוס. ספק אם במקרה מעין זה תרשם כל התקופה לחובתו של גולנברג לענין הגיוס לפי חוק שירות בטחון.

מאידך, עומד חוסר תום ליבו הברור של גולדנברג, בטענתו המתחמקת לפיה לא קיבל אף אחד מן הצוים שנשלחו אליו, והגיע במועד ההתיצבות האחרון שנקבע לו - 1.11.95 - ללשכת הגיוס "במקרה", עקב רצונו לקבל היתר יציאה לחוץ לארץ. צו הגיוס שהוצא לגולדנברג יהיה בלתי חוקי גם אם תתקבל עמדתו של השופט מצא בהערת האגב בענין רובין (ראו לעיל), שכן אי התיצבותו של גולדנברג, לאורך כל התקופה, היתה אי התיצבות לבדיקות רפואיות, אשר אפשרה לקרוא לו לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק שירות בטחון כבר בסוף שנת 1994, זמן רב בטרם חלף במועד האחרון להתיצבותו לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק.

נראה, על כן, כי מועד הגיוס שנקבע לגולדנברג בצו גיוס האישי שניתן לו עומד אך בדוחק בדרישות סעיף 20 לחוק שירות בטחון, וגם זאת תוך הסתמכות רחבה על חוסר תום לב מצדו, אשר לנוכח התרשלותם של שלטונות הגיוס לא ברור עד כמה יהיה מוכן בית המשפט העליון לראות בו עילה לדחית פניה של גולדנברג לבג"ץ כנגד חוקיות צו הגיוס.

ואולם, גם אם נניח כי הצוים האישיים שנשלחו לגולדנברג לא יוכלו לעמוד כאסמכתא לגיוסו, שכן הפסיקה לענין סעיף 20 לחוק שירות בטחון לא תראה בהתנהגותו עילה לדחית עתירתו לבג"ץ בגין חוסר נקיון כפיים, או שענינו של גולדנברג לא ידון במסגרת הליך משפטי מנהלי אלא במסגרת הליך פלילי (למשל - בגין עבירה של העדר מהשירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955 - ראו סעיף 35(א) לחוק שירות בטחון), בו לא ניתן יהיה להעלות כנגדו טענות של חוסר נקיון כפיים כעילה לעצירת מירוץ 24 החודשים לפי סעיף 20 לחוק, הרי עדין יתכן וניתן לבסס את גיוסו של גולדנברג לשירות סדיר על צוי הפוקד הכללי, היפים הן בהיבט המשפט המנהלי והן בהיבט המשפט הפלילי.

צוי הפוקד הכללי החלים על ענינו של גולדברג הם צו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון) (מס' 2), התשנ"ג - 1993, צו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון), התשנ"ה - 1994, וצו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון) (מס' 2), התשנ"ה - 1994.

על פי שני הצוים, נכנס גולדנברג להגדרת "חייב בשירות סדיר" אך אינו נכנס להגדרת "בר רישום".

טיעון שיבסס את חוקיות קריאתו של גולדנברג לשירות סדיר על פי צוי הפוקד הכללי חייב יהיה להתבסס על קריאתו לשירות על פי סעיף 12(א) לחוק שירות בטחון, דהינו, בהקשר הישים לענינו, לאחר שנקרא לבדיקות רפואיות ולא התיצב. הקונסטרוקציה המשפטית בהמשך הדברים תהיה, כמובן, כי גולדנברג נקרא לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק, ועל כן, עד שיתיצב לשירות סדיר חלה עליו חובת השירות, וזאת מכוח סעיף 49 לחוק.

עקרונית, ניתן לטעון לביסוסו המשפטי של צו הגיוס שנשלח לגולדנברג בסיוע צוי הפוקד הכללי בשתי דרכים חלופיות: בשילוב של צוי הפוקד הכללי ושל הצוים האישיים שנשלחו לגולדנברג, או על פי צוי הפוקד הכללי לבדם (ע/328/96 וולפסון נ' התצ"ר, לא פורסם).

הסעיף הנוגע לקריאתו של גולדנברג לשירות סדיר בצוי הפוקד הכללי הוא סעיף 15, הקורא קריאת מאסף לשירות סדיר לכל חייבי השירות הסדיר, כהגדרתם בצוי הפוקד הכללי. לא ניתן לבסס את קריאתו של גולדנברג בצוי הפוקד הכללי על סעיף 12 לצוי הפוקד, שכן סעיף זה עוסק בבר רישום, וכאמור, גולדנברג אינו נכנס להגדרת "בר רישום" בצוי הפוקד הכללי החלים על ענינו.

על פי סעיף לצו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון), התשנ"ה - 1994, היה על גולדנברג להתיצב לשירות סדיר ביום 24.11.94. כמקור המגבש את התנאים לקריאתו לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק שירות בטחון ניתן להצביע על הבדיקה הרפואית לה היה על גולדנברג להתיצב ביום 1.11.94. דא עקא, שביום פרסום צו הפוקד הכללי בו עסקינן (20.10.94) טרם נתגבשו היסודות לקריאתו של גולדנברג לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק, שכן טרם נכשל בהתיצבותו לבדיקות הרפואיות להן נקרא, ועל כן ספק אם ניתן יהיה להסתמך על מועד זה כאסמכתא לגיוס לשירות סדיר.

על פי סעיף 15 לצו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון) (מס' 2), התשנ"ה - 1994, היה על גולדנברג להתיצב לשירות סדיר ביום 19.6.95, ולנוכח אי התיצבותו לבדיקה הרפואית ביום 1.11.94, אין ספק שניתן היה לקרוא לו לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק שירות בטחון (צו הפוקד הכללי בו עסקינן נתפרסם ביום 4.12.94). ואולם, המועד האחרון להתיצבותו של גולדנברג לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון היה, כאמור לעיל, 18.6.95, ועל כן גם הקריאה לפי צו פוקד כללי זה היא מאוחרת מדי.

בהנחה כי משילוב בין הצוים האישיים לבין צוי הפוקד הכלליים לא תבוא הישועה, עולה השאלה האם ניתן ליצור קונסטרוקציה משפטית המכשירה את גיוסו של גולדנברג לשירות סדיר על יסוד צוי הפוקד הכללי לבדם, גם זאת על פי סעיף 12 לחוק שירות בטחון (ענין וולפסון, לעיל).

צו הפוקד הכללי היחיד העשוי לעמוד לענין זה הוא צו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון), התשנ"ה - 1994, אשר על פי סעיף 15 לו, היה על גולדנברג להתיצב לשירות סדיר ביום 24.11.94, וזאת באשר צו הפוקד הכללי החצי שנתי שאחריו קובע מועד התיצבות לשירות סדיר המאוחר מדי בענינו של גולדנברג לפי סעיף 20 לחוק, ואילו צו הפוקד הכללי החצי שנתי שלפניו לוקה בכך שלא ניתן להצביע על קריאה לבדיקה רפואית לה לא התיצב גולדנברג בטרם נקרא לשירות סדיר, שכן הוא עלה ארצה פחות משבועיים לפני פרסומו של הצו ברשומות.

בסעיף 7 צו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון) (מס' 2), התשנ"ג - 1993, נקראו חייבי שירות סדיר (ובהם גם גולדנברג) להתיצב לבדיקה רפואית ביום 14.1.94.

בהסתמך על קריאה זו לבדיקה רפואית, על פיה כמובן לא התיצב גולדנברג, ניתן לבסס את גיוסו לשירות סדיר של גולדנברג על קריאתו לשירות זה בצו שירות בטחון (התיצבות לרישום, לבדיקות ולשירות בטחון), התשנ"ה - 1994, אשר התפרסם ביום 20.10.94, ואשר על פיו היה על גולדנברג להתיצב לשירות סדיר ביום 24.11.94, חצי שנה ויותר לפני המועד האחרון להתיצבותו לשירות סדיר לפי סעיף 20 לחוק שירות בטחון.

כנגד ביסוס גיוסו לשירות סדיר של גולדנברג על צו הפוקד הכללי האמור יכולות לעלות שתי טענות: האחת, כי צו הפוקד הכללי עליו נסמכת קריאתו של גולדנברג לבדיקה רפואית נתפרסם פחות משבועיים לאחר שעלה ארצה, ועל כן בלתי סביר לבסס עליו קריאה כלשהי, כאשר גולדנברג טרם התערה כלל בישראל וודאי שטרם שלט בשפה העברית, בה נתפרסם הצו; והשניה, כי ההתראה לפני קריאתו של גולדנברג לשירות סדיר (צו הפוקד הכללי הנוגע לענין נתפרסם ברשומות ביום 20.10.94, ועל חזקה חלוטה שהגיע לידיעתו של גולדנברג ביום 21.10.94, ומועד ההתיצבות לשירות סדיר נקבע ליום 24.11.94, רק כחודש לאחר מכן) היה קצרה מדי, במיוחד עם משוים אותה לתקופת ההתראה לשירות מילואים הנהוגה על פי הכללים הקבועים פקודות הצבא, בהתאם לסעיף 27א לחוק שירות בטחון, שהיא בת 60 ימים לשירות מילואים של כחודש ימים.

בטרם סיום חלק זה, ראוי להזכיר שתי הסתיגויות בכל הנוגע לקריאה לשירות סדיר על פי צוי הפוקד הכללי, אשר הפסיקה טרם הכריעה בהן:

א. לא ברורה מידת הלגיטימיות שבהשענות על צוי הפוקד הכללי כאשר שלטונות הגיוס ידעו היכן המלש"ב ויכלו לפעול לגיוסו, ולא עשו כן, במיוחד כמו במקרה בו עסקינן, כאשר ההזדקקות לצוי הפוקד הכללי באה כאשר מתברר כי צו הגיוס האישי איננו חוקי, בחורגו מן התקופה המירבית להתיצבות לשירות סדיר הקבועה בסעיף 20 לחוק. אין ספק, בעניננו, כי שלטונות הגיוס רשאים היו לשלוח למלש"ב צו גיוס לשירות סדיר לפי סעיף 12 לחוק זמן רב בטרם נקרא גולדנברג לשירות סדיר על פי צו הפוקד הכללי, והמשך טיפולן לאחר מכן בענינו באמצעות צוים אישיים, לרבות צו גיוס (התיצבות לשירות סדיר) אישי, לאחר שכבר ניתן היה לראות בו כמי שנדרש להתיצב לשירות סדיר ולא התיצב מכוח צו הפוקד הכללי (ואף נעדר מן השירות שלא ברשות - סעיף35(א) לחוק שירות בטחון) אינו עולה בקנה אחד עם השענות על צוי הפוקד הכללי בענינו.

הפסיקה הצבאית בערכאה הראשונה דחתה טענות מסוג זה (ע/5/98 יוחייב נ' התובע הצבאי הראשי, לא פורסם), אך טרם נקבעה הלכה מחיבת בענין זה, על אף שטענת מניעות כנגד רשויות הגיוס הועלתה בהקשר זה על ידי המערער. בקשת רשות ערעור שהגיש המערער בהתאם לסעיף 440ט לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו - 1955 (רע"פ 1057/99 יוחייב נ' התובע הצבאי הראשי), לבית המשפט העליון, לא אושרה לדיון בהקשר זה, והדיון בערעור צומצם לסוגיה אחת בלבד - האם לאחר תיקונו של סעיף 12 לחוק שירות בטחון בשנת 1971 חל שינוי בהלכות הנוגעות לתקופות שיזקפו לרעת מיועד לשירות בטחון לענין מירוץ הזמן לפי סעיף 20 לחוק (והתשובה שנתנה בפסק דינו של בית המשפט העליון היתה שלילית).

יצוין, כי גם בתיקונו המקיף של סעיף 20 לחוק שירות בטחון לא בא מזור לקושיה בעיתית זו, והמחוקק הותיר את הסוגיה ללא פתרון.

ב. כידוע, עד לשנת 1994 אי ידיעת הדין לא פטרה מעונש בשום מקרה, והחזקות החלוטות שבסעיף 55 לחוק שירות בטחון יכולות היו לפעול היטב בהקשר זה. ואולם, עם שילובו של החלק הכללי החדש בחוק העונשין, התשל"ז - 1977, נקבע, בסעיף 34יט לחוק, כי טעות במצב המשפטי (דהינו בידיעת הדין) שהיתה בלתי נמנעת באורח סביר, תוכל לעמוד כהגנה מפני הרשעה פלילית. השלכותיו של סעיף זה לענין תחולתם של צוי הפוקד הכלליים, במיוחד בענינם של עולים חדשים, טרם הוכרעו בפסיקה.

בהתאם להנחיות בדבר אורך השירות הסדיר לעולים חדשים, גיל ההגעה ארצה יחושב לפי הלוח הגריגוריאני. אמנם, גולדנברג הגיע ארצה לאחר שמלאו לא 18 שנה לפי דרך חישוב הגילים הקבועה בסעיף 2 לחוק שירות בטחון, ואולם במועד עליתו ארצה טרם מלאו לגולדנברב 18 שנה לפי הלוח הגריגוריאני, ולפיכך אין הוא זכאי להקלות כלשהן לענין אורך שירותו הסדיר, וקריאתו לשירות סדיר בן 36 חודשים היא תקינה.

במידה ויקבע בכל זאת כי התקופה שחלפה לאחר אי התיצבותו הראשונה של גולדנברג איננה יכולה להחשב תקופה שהיא "עק " אי התיצבותו במלואה, אלא פחות מכך (למשל - כפי שסביר להניח - כי רק חודש או חודשיים לאחר אי ההתיצבות הם "עקב" אי ההתיצבות, הרי שהתקופה לגיוסו של גולדנברג חלפה זה מכבר במועד בו נקרא לשירות סדיר.

בהתאם להוראת סעיף 20(ג2), יהיה במקרה זה גיוסו של גולדנברג חוקי לענין התקופה האחרונה לגיוסו לשירות סדיר, ואולם מתקופת שירותו הסדיר (36 חודשים) יהיה צורך להפחית את התקופה שחלפה מאז המועד האחרון לגיוסו (אשר ניתן להתווכח על אורכה המדויק, אך לנוכח הניתוח דלעיל דומה כי היא עומדת על תשעה חודשים לער.

בהצתאם לניתוח זה, מחיבת הוראת סעיף 20(ג2) לחוק שירות בטחון את העמדתו של אורך שירותו הסדיר של גולדנברג על 27 חודשי שירות סדיר בלבד.

הפעלתו של סעיף 20 לחוק שירות בטחון כפי שתוקן בחודש אוגוסט 2000 מעוררת בעיות משפטיות קשות.

בסעיף לא נקבעה הוראת תחולה, ומכאן כי הוא חל, לכאורה, ממועד פרסומו וכניסתו לתוקף, לכל דבר וענין.

ואולם, כאשר עסקינן, כמו בעניננו, בהעמדה אפשרית לדין פלילי, חלה הוראת סעיף לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, לפי דין מהותי (והתיקון לסעיף 20 לחוק שירות בטחון הוא דין מהותי בבירור, בכל הנוגע להעמדה לדין בגין עבירה של העדר מהשירות שלא ברשות) המחמיר עם הנאשם אשר נכנס לתוקפו לאחר שעבר הנאשם את העבירה, לא יחול על אותו נאשם (והעבירה - או לפחות תחילתה - נעברו לפי התיקון, שהוא כאמור מחודש אוגוסט 2000)

גם במישור המשפט המנהלי, אין תחולתו של התיקון לסעיף 20 לחוק שירות בטחון בדיעבד כה פשוטה.

על פי כללי המשפט המנהלי המקובלים, אין מניעה עקרונית מהחלת דין רטרואקיטיווי, והדבבר תלוי בנסיבות הענין (אורך התקופה עליה מוחל הדין החדש לאחור, האם הדין החדש מצהיר על מצב משפטי שהיה נהוג בפועל או שהוא יוצר מצב חדש בדיעבד, האם נפגעות זכויות מוקנות, וכך הלאה).

דומה כי הקושי העיקרי בהקשר זה לענין תחולתו בדיעבד של התיקון לסעיף 20 לחוק שירות בטחון, כתיקונו, הוא כי לא נקבעו בו כל גבולות לתחולה לאחור. כך, למשל, התיקון לסעיף קבע הסדר לפיו מלש"ב שנמצא בלתי כשר ארעית לשירות בטחון מספר פעמים, יצטברו כל התקופות יחדיו כתקופות בלתי נמנות לענין מירוץ 24 החודישם לגיוסו לשירות סדיר. ככל הנראה, לא זה היה המצב ערב תיקונו של החוק, ועל פי נוסחו הקודם רק התקופה האחרונה בה נמצא המלש"ב בלתי כשר ארעית היתה בלתי נמנית. מלש"ב שנמצא חמש פעמים בלתי כשר ארעית לשירות בטחון, בכל פעם לתקופה של ששה חודשים, שאלת תחולתו של הסעיף לאחור לגביו היא קריטית, שכן לפי הדין הקודם לא ניתן עוד לגיסו, ואילו לפי הדין החדש - ניתן גם ניתן.

בחלק אחר, ואפילו בעיקרו, התיקון לחוק שירות בטחון איננו יוצר דין חדש, והוא אך מנסח בלשון חקיקתית את שפסיקת בתי המשפט ובתי הדין הצבאיים קבעו בכמעט חמישים שנות פסיקה. ואולם, התיקון לחוק גם יוצר נורמות משפטיות חדשות (למשל - סעיף 20(ג)(5) - תקופה העולה על חודשיים בה שהה מלש"ב בחו"ל בהיתר גם היא לא תמנה לענין מירוץ 24 החודשים), והנורמה העיקרית החדשה - הארכת התקופה לגיוס לשירות סדיר לסך של 36 חודשים, גם אם לשירות סדיר מקוצר משהו.

בכל אלה, שאלת תחולתו לאחור של התיקון לסעיף 20 לחוק שירות בטחון מחיבת הכרעה מידית, ואין ספק כי שגגה נפלה מלפני המחוקק כאשר הותירה פתוחה בתיקון לחוק.

ברור, כי עם חלוף השנים יתמעטו מאוד המקרים בהם תעלה שאלת תחולתו של התיקון לסעיף 20 לחוק, שכן מספרם של המלש"בים שעברו עבירות הנוגעות לחוק שירות בטחון ואשר התיקון יוצר קושי בענינם בכל הנוגע לתחולתו בזמן ילך ויתמעט; ואולם, לפחות בשנים הקרובות אין ספק כי קושי זה יעלה שוב ושוב, עד שתקבע הלכה ברורה בענין זה.

בענינו של גולדנברג, שאלת תחולתו של התיקון לסעיף 20 עשויה להכריע, לפי אחת הגישות לניתוח מקרהו, את הכף לשבט או לחסד (לשחרור מגיוס בלא העמדה לדין לעומת העמדה לדין וגיוס לשירות סדיר), שכן כאמור לפי הגישה הגורסת כי המועד האחרון לגיוסו של גולדנברג חלף זה מכבר, ניתן לגיסו לשירות סדיר קצר יותר (ראו לעיל) רק אם התיקון חל גם על מקרים שארעו לפני כניסתו לתוקף, ואם אין התיקון חל לאחור, לא ניתן לגייס את גולדנברג כלל, ומכאן כי גם העמדתו לדין פלילי עומדת בספק רב.

סוף דבר

ביסוס חוקיותו של צו הגיוס של גולדנברג על אי התיצבותו לבדיקות רפואיות הוא בעיתי, וזאת, מעבר להערת האגב של השופט מצא בענין רובין, בשל התקופה הארוכה בה לא טופל ענינו כלל בלשכת הגיוס ממועד עליתו ארצה ועד קריאתו הראשונה לרישום ולבדיקות רפואיות, וממועד אי התיצבותו לראשונה ועד המועד בו נקרא בשניה.

אם יקבע כי התיקון לסעיף 20 לחוק שירות בטחון חל על ענינו של גולדנברג,

הסתמכות על צוי הפוקד הכללי, לעומת זאת, מאפשרת להצביע על בסיס משפטי לקריאתו האמורה של גולדנברג לשירות סדיר, אך זאת בכפוף להסתיגויות שפורטו לעיל, אשר הפסיקה טרם הכריעה בהן.

בהנחה כי ימצא כי קיים בסיס משפטי נאות לצו הגיוס, הרי שאורך השירות הסדיר שנקבע לגולדנברג הוא תקין ובהתאם להנחיות הגיוס לשירות סדיר.